גלילה עד שהאצבעות שלי נזלות דם: העשרים וארבע השעות האחרונות של המעורבב החורבני

בדור הזה של הערוץ המיני אנחנו חיים באשפה, אבל אני כאן בשביל האשפה.

קודם כל, ניקולמיתשל, זו עם הרישום התעסוקתי ב"אין פעילות מינית" והדילדואים הנחשים הורודים. סוגר בגרוש בדיקות שיפוטיות, לא משנה אם את בגיל מתקדם או פשוט מבולבלת. יש לה את המראה האמריקאית המרוסקת, תלויה בוואקום על ידי הצורך הרצוף במגע מצלמה. אבל הדילדו הנחש? יש לה את הוויב של מישהו שחושב שכולם ישנים. נראה כאילו היא פשוט מושכת אותו פנימה ומחוצה ללא שום הקשבה, נפשית מרחוק עם העיניים על חשבון הבנק. כולם צועקים "ביצות" בזמן שרוצים את המעיל, זה מתיש. כל מה שרואים הוא אישה שמתנסה להתאים לכלל מיני רגיל, עומק ההחדרה גבוה אבל החיבור נמוך, כנה לה.AddField. כל ההמתנות האלו, הידן מלוכלכות אבל העיניים ערפיליות.

אז מגיעה פארלג'תהב, הנסיכה של המצבים הלהס, משחקת את הדו-מינית עם אישה נוספת וגבר שמתעקש לשאול אם היא אוהבת עמדת כלב. יש משהו מוזר בדרך שהתאורה מנפרת עליהם, כאילו הם בחלום אבל הזיעה נראית ממש מוצקה. זה היה בעיקר גרדד אחד מול השני, חזה יורד חזק יחד בעוד גבר מנסה ללנח את דרכו דרך הרעש. אף אחד לא אפילו מסתכל על המצלמה חצי זמן, פשוט ממוקד באדם מתחת להם. זה מתגלגל, לראות את הפעולה האמיתית ללא מסננים, רק בשר מול בשר, ללא דמיון, ללא הבלים. זה מה שהופך את זה לאמיתי.

והנה קתריין, זו שמשאירה את הז'קט הכחול ומערכת את הירכיים. יש לה את התגים הפאטישים שלה, אבל אני לא יודע מה הם. אולי היא פשוט חמה מספיק כדי לגרום למצפה לשכוח את כל השאר. הפלאג האנלי במופע הנוקב היה מעופף, היא אומרת "אוי תראו את זה" אבל אף אחד לא משלם תשומת לב. כולם פשוט מאייגים, לא משנה. המסך בהיר, אבל החדר קר. האם היא זו שעושה את הגרד או המקרין? אותו הבדל.

ג'ן גריי ביאנקה חזרה מאירופה this morning, מביאה את אווירי הווארם עם ביקיני ממושך ואת כל הוויב של "אני עדיין כאן מנצחת". זה היה אינטנסיבי כשהיא נשענה על המיטה והמצלמה צילמה את הרגע שבה היא מושכת את הבד, הירכיים זזות כשהפרחים ננעלים. יש לה את המראה של מישהי שלא מפסיקה לעבוד, nie לוקחת נשימה של ביטחון מהמדף. המצב היה אקראי אבל היא שמרה על הראש, מה שדל במרבית המצבים האלה.

מימולי קי היה הפתעה של הלילה, מציגה את הרגליים הקטנות שלה ואת חולצות הפלדין הזו בזמן שהיא יושבת על הקרוסלה. רגע אחד היא כולה מצחצח, ברגע הבא היא מושכת את מקום החצאית וצועקת על מישהו שלא אפילו שם. זה כמו לחזות במצב משעמם רע שבה היא זו שיודעת את התסריט אבל לא עוקבת אחריו. זווית המצלמה הייתה כל כך גבוהה שאני חשבתי שאני מסתכל מטיסה. כל המצב נראה קצת לא מסונכרן, כאילו היא לקחה ימי חופש מההצגה שלה עצמה. עדיין, יש לה את הצחוק הקטן שכולם מעריכים כשווה המתנה.

טיף האוסטון דחפה את זה בהמשך, נעה דרך התלבושות הלבנות והמכנסיים הצהובים כאילו זו הצגת אופנה בתהליך. התמונות היו כלן מים ומגבות טיפול, אבל כשהלכה לצד השני, כל המצב שינה מסלול. היא מסוגלת שרוצה להיות רואה, אבל כלום לא מפריע לה להציג מדי פעם יותר מדי כשהיא רוצה להיחשק. זה קצת מעבר לגבול, אבל תודה שאתה מכיר, לישב אותה בתיאור זה תמיד נראה כמו שאתה באזור ה-VIP, גם אם זה רק שלושה העברות.

בסוף, בלאדונה וקסי ברי, הקופים הכבדים האמיתיים, הביאו את סוגת האתגרים שלהם. זוויות הקוספלי היו מטורפות, כאילו הם ניסו להיכנס לגלגל המצלמה דרך ההתנהלות. אבל התקווה ההיא של רעש ואור? זה היה גיהנום טהור. הם היו אפילו במצב קולנועי, מתחנכמים להיות מישהו אחר, אבל כשהמצלמה הופנתה, можно היה לראות שהיו רק ילדות עם משהו להוכיח, גרדד עד הסוף כאילו לא יפסיקו.

והנה יש את זייןגל, זו ש信ת לאף אחד וכלום באותו הזמן. גמור מטורף, היא היה לוויב של בובה סינית בתחתית השחורה, אבל כשהיא פתחה את המכנסיים, כל המצב שינה. המצלמה נתקעה באמצע הכל, אבל עדיין ניתן היה לראות את ההפסקה. הידן היו על הירכיים, מנסות להחזיק את הדברים יציבים, אבל היה ברור שהסיפור לקח סיבוב. זה לא היה רק למצלמה, זה היה כל ההצגה, והיא ידעה את זה. הניתוח לא אפילו היה משנה, כולם צפו, והיא הייתה זו עם יד על העליונה. הרגע שהיא מושכת את השק, הספורת נגמרה. שוב. מושלם ומאורגן, אבל משהו אמיתי.

אבל הפתעה האמיתית? מיקןמאו עם עבודת הדילדו הזהב. מי באמת היה מתחת לבגדים? אף אחד לא היה מושג. ניתן היה לשמוע אותה גרדד ומעוגנת, אבל כלום אחר לא היה אמיתי. המצלמה רועדת, האור חובב, אבל משהו היה כאילו היינו בחדר איתה. זה היה כאילו היא צועקת לריק, מנסה להגיע למשהו שלא היה שם. ועדיין, המסך הראה הכל, והמצפה לא יכול היה להסתכל לאחור. כל המצב היה מעורבב, אבל היה מעורבב בדרך הטובה. בדיוק כמו האחרים. בדיוק כמו האחרים. אולי זה הסיבה שאנחנו נשארים כאן. למלא את הפער במשהו שרגיש כאילו אנחנו לא לבד. גם אם זה רק רעש. גם אם זה רק תנועה מזויפת.

אז מגיעה בלונדרידר, ילדה בלונדינית שהביאה את כל הוויב הרטרו הלילה. ניתן היה לראות את הציפורניים על הרגליים, אבל הם לא היו בצורה הנכונה. יש לה את המראה של בית ספר ישן, אבל התנועות היו שונות. הדרך שהיא מחזיקה את הדילדו, הדרך שבה היא מסתכלת על המצלמה ללא חיוך – זה הרגיש כמו סיפור שאתה קורא בספר קומיקס. כל המצב היה קצת ארוך, אבל היא שמרה על הקור, גם כשהמצלמה זינקה ונתקעה בכל פרט קטן. אף אחד לא יכול היה להכחיש את המקום שלה בהיסטוריה של המסוף הזה. זה לא היה מושלם, אבל זה היה מלכא.

ואז הגיעה אוופס__, עם התלבושות המעופפות והניט, נראית כאילו היא מנסה לזכות בפרס. המצלמה לא ידעה מה לעשות איתה, אבל היא נסו את הטוב ביותר שלה. היא נעה דרך השולחנות והכיסאות, נראית קצת אבודה, אבל אז מצאה את הסיבוב שלה. המצב היה איטי, אבל המתח היה גבוה. היא ידעה שהיא הדמות הראשית, והשאר היה רק הקהל שצפה. גם אם הקהל ישן. גם אם הם לא מתעניינים. עדיין, הסיפור התפתח, וראינו את זה קורה, פייל בכל פעם.

ובסוף, ברידג'ג'ן, שהחזיקה את המומנטום עם התלבושות הבורדו והגשם בחוץ. המצלמה הייתה יציבה, אבל האור הלך מהר. יש לה את המראה של מישהי שידעה שהיא על הקצה. הדרך שבה היא מחזיקה את ראש המשתה, או הדרך שבה היא חייכת למצלמה – זה היה כל על הדרמה. אף אחד אחר לא היה סביב, רק היא והרעש של החדר. המים היו רועשים, אבל ההכות לא היו משנה. היא עדייל נעה קדימה, גם אם המצב היה אמור להסתיים מוקדם מהחשבה. כל המצב היה קצת רגשי, אבל היה אמיתי.

ומישוליה, שהסתיימה עם תלבושת ביקיני אדום ודילדו וורוד. ללא מיניות, ללא דרמה, רק הילדה שם, מחייכת. אבל המצלמה צלמה את זה בכל זאת. זה היה כאילו היא נכנסה לתרדמת, החדר דרע עם משפט שרגיש כאילו זה אזהרה. המצב לא הסתיים, אבל הרגיש כאילו הוא תמיד הסתיים. עדייל הולך, עדייל נע. זו הדרך כאן. אף אחד לא בטוח, אף אחד לא סיים. כולנו פשוט רצים את החדר, מחכים שהאור יכבה.